באחת מחופשות הסמסטר שלי אשתקד (2014) שמתי פעמיי לעבר עמק לאנגטנג. לאלו ממכם שכבר זכו לגלות את יופיה של נפאל יכול להיות שהשם נשמע מוכר, לאנגטנג זהו עמק בגבולה הצפוני של נפאל עם טיבט שבו עובר טארק ״לאנגנטנג וואלי״ הידוע לטובה. המסלול עובר במורדות הריה הגבוהים של ההימלאיה בין כפרים של טיבטים ובני הטאמנג והשארפה. בכפרים האחרונים והמרוחקים של הטראק, שאחריהם אפשר למצוא רק הרים גבוהים ואת אלוהים, גרות משפחות שאבות אבותיהן נדדו לפני שנים רבות מהרי השלג של טיבט ומצאו את משכנן החדש שם בעמק.

אבל לא על היסטוריה וגיאוגרפיה אני רוצה לדבר הפעם. הסיפור הינו על אנשים.

 

כבר מתחילתו ידעתי שהמסע הזה הולך להיות מיוחד ויוצא דופן מבין כל שאר נדודיי בהרים. 
לא אטריח אתכם בתיאורי נוף ציוריים, וכאלו יש לא מעט, ואת ההנאה שבגילוי השלווה בהרים אשאיר לכם לחוות לפעם הבאה שתגיעו לנפאל.
אני כן רוצה לשתף אתכם ברשמי מהשיחות שהתנהלו סביב תנור העצים במטבח בשעות הערב, אחרי שהגרביים נתלו כבר לייבוש סביב האח, משיחות נפש שניהלתי עם ילדים (בעזרת האוצר מילים שלי בנפאלית שמורכב מעשר מילים בערך) ומסתם התבוננות מהצד בכל מה שקורה מסביבי.
אחרי שסיימתי לשחק עם פאלמו בת הארבע מחבואים בזמן שאמה הייתה טרודה בלהכין ארוחת ערב לכל המטיילים התשושים ויומיים לאחר מכן, אחרי שאני ופאסאנג בת החמש תירגלנו איך לספור באנגלית עד עשרים (תירגול שנראה שהועיל לשנינו באותה מידה), הבנתי עד כמה שונים החיים פה בהרים מכל מה שאני מכיר. כמובן שהבנתי את זה עוד בתחילת המסלול שראיתי פורטר (סבל) סוחב אח וארובה על הגב במעלה ההר, אבל בטיול הזה נחשפתי והתוודעתי יותר לחיי המשפחה הלא פשוטים בכלל, הן מבחינת ההורים והן מבחינת הילדים (וכמובן שגם מבחינת הסבא והסבתא), של הקהילות החיות באזורים אלו. רבים מתושבי העמק מתפרנסים מתיירות, אך למרות שעבודה זו מעסיקה אותם מרבית הזמן (בעונות הטיול) הם גם צריכים להקדיש זמן ותשומת לב רבה לילדיהם שנאלצים להישאר בבית. 
למה הם נאלצים להישאר בבית כל היום? כי אין להם בית ספר. 
טוב, זה לא נכון להגיד שאין להם בית ספר. יש בית ספר בכפר לאנגטנג ששימש בעבר כבית ספר ממשלתי לילדי האזור, אך כיום הוא עומד שומם ומוזנח וקולות המורה אינם בוקעים ממנו עוד.
למה הוא עומד שומם? כי אין כסף לתפעל אותו.

 

המשכתי ותהיתי על עתיד הילדים הללו גם כשחזרתי אני לעיר הסואנת והחלטתי לארגן מפגש עם מי שמעורה ביותר בענייני החינוך בעמק. את ארוחת השבת הבאה שלי סעדתי יחד עם המורה לשעבר בבית הספר המקומי אשר משמש גם כמנהיג ״מועדון הנוער של לאנגטנג״ (״נוער״ כאן משמע אנשים בסביבות גיל הארבעים). תוכניתו של האיש המקסים הזה היא להקים סוג של פנימייה לכל ילדי העמק, שכולם - בין שהם מבוססים ובין שהם חסרי יכולת, יזכו לחינוך טוב והולם. הוא הציג בפני תוכנית מסודרת איך אפשרי לבצע את החזון שלו ולאט לאט להעניק חינוך לכל מי שזכאי לו (וכמובן שכולם זכאים לכך).

 

העלנו קמפיין אינטרנטי לגיוס כספים לבניית בית הספר והעלינו אפשרויות שונות להשגת המימון המיוחל. עם חלוף הזמן הבנו שהדרך הטובה למימון פרוייקט הקמת בית הספר וכן מימון פעילותיו השוטפות תהיה הקמת עסק בנפאל אשר חלק מהכנסותיו יתרמו למטרה זו. בדרך זו לא יהיו ילדי בתי הספר תלויים רק בתורמים פרטיים אלא יוכלו לקבל מימון שוטף במהלך כל השנה. הרעיון לאט לאט קרם עור וגידים עד שבתחילת שנת 2015 הקמתי יחד עם משפחתי הטיבטית מעמק לאנגטנג את חברת הטיולים "הנודד".

 

חברת "הנודד" מחויבת להעביר חלק מהכנסותיה לתרומה להקמת בית הספר לילדי עמק לאנגטנג. כך שלא רק שנארגן בשבילכם את הטיול ונעשה את כל שבכוחנו שזמנכם בנפאל יהיה מלא בזיכרונות יפים ומיוחדים, כשתחליטו

לטייל עמנו אתם בעצם תתרמו חזרה לקהילה הנפאלית באופן ישיר. תעניקו חזרה דרך טיולכם לאנשים המקסימים בנפאל.

 

לעוד מידע אתם מוזמנים להיכנס לאתר האינטרנט של פרוייקט בית הספר:

 

www.langtang-school.com

 

ניפגש בהרים,

הנודד